יקירא - מא???

See how I turned a vintage salon hair drier into a lamp

אי שם בשנת תש"מ, התרחשה לה ללא הפרעה כיתה ד'1. שלוות צברים צעירים, אבק גירים וחמש אבנים שהופרה עם בואה של סנונית ראשונה למה שיהפוך עשור אחר כך לשצף גל של עלייה. פאינה! 

בוקר אחד היא הגיעה, בבושקה בת עשר קטנה וגוצית, מחברת ועט ביד שמנמנה ואותיות קיריליות מפענחות שפה עברית קדומה. ריח אחר, מראה סובייטי ומבטא. 

נרתמנו כולנו  כאיש אחד לא לקלוט אותה ולא לקדם עלייה משום סוג. בגיל 10 כבר היינו מיומנים בהצגה מושלמת למורים תוך הפיכת חייה של "המטריושקה הרוסית" לקשים עוד יותר. בלי לתכנן וללא מילים נדברנו - מסך הברזל זה כאן!

לא התעללנו - כמובן, היינו מתוחכמים מידי לזה, אבל לרגע לא הנחנו לפאינה לשכוח שהיא אחרת, שונה, ולא ממש רצויה. היום נחמץ הלב לחשוב עליה וכאבי היוהרה הישראלית שלי מציפים ומטרידים, אבל אז - כל נסיון לטעת בי מעט חמלה נכשל.

אי שם באותו תש"מ קראתי מאמר בשם "יאקירמא" שריגש והותיר רושם בל ימחה. (ילדים בני 10 קוראים כאלו מאמרים כשיש להם אמא סטודנטית מתלהבת) המאמר שעסק באורחות החיים של שבט היאקירמא, תאר, תוך שימוש בטכניקת "ריחוק אתנוגרפי" או "הזרה" את חיי היומיום של האמריקאי. (יאקירמא = אמריקאי בהיפוך אותיות) וכך לדוגמא במקום לומר שבכל בוקר מצחצח האמריקאי את שיניו נכתב במאמר כי טקס הבוקר כולל "הכנסת אוסף שערות קטן עם חומרים מאגיים מסויימים, והנעתו בתנועות טקסיות מוכתבות מראש". ולמה לדעתכם התכוון המחבר, הורס מינר, במשפט הבא? "בכל בוקר הגברים בשבט שורטים את פניהם עד זוב דם באמצעות מכשיר חד"?
הרעיון במאמר, שנכתב בשנות החמישים הוא "לימוד פרק ביחסיות תרבותית, היינו בראייה... פחות שיפוטית של התרבויות השונות" בדמיון ולא בשוני בין החברות ובבעיות הטמונות בתיוג האחר. (ותודה לויקיפדיה על המידע).

לצערי, האנלוגיה בין היאקירמא לפאינה חמקה ממני באותם ימים. שום היקש לא נוצר, ורק משפטים מזעזעים  כגון  "נשות השבט נוהגות מידי פעם לאפות את ראשיהן בתנור"  נותרו צרובים במוחי.

אופות ראשיהן בתנור. תנור! ...


שנים רבות אחר כך מצאתי תנור. וחשבתי על פאינה.

אוקיי, מצאתי שניים. בעצם קניתי- שניים ב- 150 ש"ח. לא, לא חסר שם אפס....

מלא אבק!


בניגוד לתיוגיות של גיל עשר, החלטתי לא לתייג את התנורים האלו ומיד הזמנתי את האיש וידי הזהב על מנת לפרק, ולעשות repurposing קטן ומתבקש.

אבא פרק ותיקן, ואני מרקתי ואיבקתי.

מכיוון שזו לנו פעם ראשונה של שיפוץ פריט כזה, בחרנו להתחיל במייבש הרעוע מבין השניים, כדי לכאוב פחות על כל טעות.

תוך כדי עבודה גילינו כי חלק ניכר מן החלקים שבורים. הפרספקס השקוף הותך בכמה מקומות ונשבר והיה צורך לחתוך את קימוריו, דיסקית פלסטיק אחורית נשברה אף היא אולם הצלחנו להדביק ללא צלקות חמורות.
לבסוף צבענו את בסיס המנורה בכתום עז (לא יודעת למה, ואני גם לא ממש סגורה על הצבע. תמיד אפשר לשנות) ומיקמנו בסלון ביתי.

יש חיבור לחשמל ממש ליד, כך שאין בעיה במיקום

מתג הפעלה (שבאמת עובד!)

מי זו דליה סופר?

אחרי כמה תמונות חשבתי שאולי בעצם צריך לשנות את מיקום המנורה. מה אתם חושבים? ליד הספה הכתומה, או הכחולה?

חוץ מהמנורה הבית מתחדש בימים אלו בפריטים סרוגים. אחרי קורס כיפי אצל איילת נוי מנווה ירק (המעבירה בעיקר סדנאות וחוגי קרמיקה) התחלתי לסרוג במרץ, תוך יום נסרג לו השטיח הצהוב הזה:

אליו התווסף תיק תכלת שנפרם, ותיק חאקי שהייתי שמחה להשתמש בו, רק שהוא נורא כבד...

מקווה שעד הפוסט הבא לא אסרוג כיסוי לכל הבית.... (בלילות המתקררים מתחת למנורת המייבש שלי - פיתוי גדול)

בור ועם הספר

בשבילי ספר זה התרגשות. דפים פריכים, ניחוח דפוס (מפעם), תנוחת שכיבה נוחה שתאפשר קריאה עד אמצע הלילה, תיק פעור במושב לצידי ומתוכו מבצבץ ספר שיעזור להעביר את רגעי ההמתנה לילדיי שהתפזרו להם בחוגים שונים ומסגרות, שניצלים שרופים כי הפכתי עמוד במקום חזה עוף. החוויה הפיזית של דפדוף בספר חדש כל כך עוצמתית בעיני שלמותר לציין שאת כל תחליפיו  האלקטרונים למיניהם אני פוטרת בבוז יהיר שמשווה לי ולו לרגע נופך אינטלקטואלי.

מבט לסלון מפינת האוכל

שמיכת קרושה שמצאתי בגראז' סייל בסן פרנסיסקו והספה היא (חיקוי) של  Le Corbusier 

בכיתה ב' כבר הייתי תולעת ספרים, וספר היה המתנה המועדפת בכל הזדמנות. ההנאה הגדולה ביותר הייתה קריאת מספר ספרים במקביל כך שרגע ההרדמות מיזג את עלילות כל הספרים לכדי מרקם הזוי, קסום וצהבהב מאורה של מנורת הקריאה. בבית הספר חיכיתי לשיעורי ספרות ופה ושם פגשתי מורים ומכרים שהדריכו, הפנו, יעצו והלהיטו את היצר שבער ממילא. בתיכון הייתה לי הזכות להיות תלמידה של מינה שטייניץ (אמא של כן, כן, האוצר לשעבר)  שלימדה אותי להיות בררנית, פחות תמימה ויותר ביקורתית, ויחד עם זאת עוררה בנועזות שלה  התלהבות וסקרנות שלא חוויתי מעולם. כשמינה דיברה על מקבת - שייקספיר הקשיב...

שבוע הספר, העידן הדיגיטלי ו"ארבע במאה"  (שלוש ב 99,  1+2) הפכו לאחרונה אפיטומיזציה של תופעת הפיחות בספרות והזלזול במילה הכתובה. אבל בשבילי, חובבת מבצעים שטחית שכמוני, אלו יריות פתיחה לבולמוס רכישות תאוותני. חמושה במנטרה עליה גדלתי "ספר זה נכס" ובידיים מזיעות ואדומות ממאמץ (שכחתי שיש עוד מנטרה "ספר זה כבד"), ערמתי שורות כפולות של ספרים על מדפים עמוסים לעייפה.

וכאן העלילה מסתעפת. אהבת הקריאה שלי עומדת בניגוד מוחלט לתחושתם של ילדיי לגבי אותה פעולה. גדולצ'יק מסתתר מאחורי דיסלקציה, וקטנצ'יק מסרב לקרוא בכזו נחישות שרק שוחד (אודה ואבוש!!! מאוד אבוש!!) מקרב אותו אל מדף הספרים. בנים גידלתי.... ולא שלא ניסיתי. ריטואל ההשכבה אצלנו  (כל ילד בתקופתו)  כלל הקראה של לא פחות מארבעה ספרי ילדים על בסיס לילי. לרגלי מיטת תינוקות, בקבוק מים לצידי להרגיע גרון ניחר, הקראתי את עצמי לדעת, ועוד השארתי מקום לשאלות... לשווא. כשם שהייתי מחוברת לספרים בילדותי התחברו גדולצ'יק וקטנצ'יק למכשירים אלקטרוניים נוטפי ציוצים ויריות ואני נדמתי.

נסיון אחרון עם גדולצ'יק:

זהו המדפון הנעלם של umbra (אפשר להשיג בישראל דרך רשת "סוהו")  

נכשל! 

אני מתמקדת בעצמי ובעצמי בלבד! 

תסכימו איתי שהמקום האידאלי לקריאה הוא המיטה בחדר השינה. אבל יצירת פינת קריאה אישית קצת בעייתית אצלנו. חדר קטן עם מיטה ענקית המאפשרת רק שידת צד אחת, עליה השתלט איש אחד ארוך מאוד (שקורא קיצור תולדות האנושות, ותורת המשחקים ועוד כל מיני ספרים שאני צולחת עד עמוד 27).

אה, וגם שקשוקה שתיים ושלוש  כשקטנצ'יק מצטרף

 נדחקתי לקיר. תרתי משמע. ומהקיר יבוא עזרי. פתרון פשוט ויעיל עד מאוד. בלי מדפים נעלמים ופלאים טכנולוגים. קולב, ספר, מיטה.

ולסיום, כדי שלא תחשבו שספרים הם רק בשביל לקרוא, הנה עוד שימוש נפוץ שאני עושה איתם. "פנקס שרות" לדוגמא קיבל שימוש נפלא. בדרך כלל ספרי צבא (ועוד בשני כרכים) לא מעודדים קריאה, לפחות לא אצלי, אבל הם מעולים בהסתרת כבלים ושקעים מכוערים. הנה כך:

חוץ משלושת הספרים התחתונים יתר הספרים נקראו במהירות זו או אחרת על פי ההתלהבות. מומלץ להתרחק ככל האפשר מהספר הנוראי "בית ספר ליופי של קאבול" וגם hope in a jar לא שוס גדול...
רואים את עיני הממיר מציצות במבט תמה? שלושה שקעים ו100 נורות מוסתרות על ידי שתי הערמות הללו..

ותודה לעפרה שהמריצה אותי בעדינות לכתוב...

kids' project

OK, so I am not a fan of kiddies craft. To be honest, I never kept any of my kids' craft from preschool and kindergarten - in a mysterious way these crafts always ended up in the trash bin, followed by a heartbreaking story of how these masterpieces got lost, broken, or what not...Luckily my sons never cared much and never got too attached to their own creations, and this situation could have been kept to this day had it not been for little guy who recently started "helping" me with my projects. "Help" in his dictionary means inventing a crazy project, hunting for needed material, which only he knows (usually dressed as a pirate or a soldier, preferably at dusk...) and following secretive steps until an undetermined completion of ....something. I decided to guide him a little this time and we went out to hunt for planks of wood. We then painted them in various colors and attached them to an outside wall in our front yard. To make the project more educational little guy stenciled words of his choice onto the planks in Hebrew and in English. Every now and them he adds more painted planks. Scroll down to see what he has done so far.  

יש מצב שעם קריאת הפוסט הזה חלקכם ינתק מגע עם "כל הדברים היפים" שלי, כי מה שאספר עכשיו ממש מכוער, ממש ממש מכוער!!

אוקיי - הנה זה בא: מעולם לא שמרתי יצירה של הבנים שלי! 

אף - פעם !!

(אתם עוד כאן?? מישהו??)

אם התגברתם על הזעזוע סימן שגם אתם השמדתם תפארות יצירה למיניהן שעברו את סף דלתכם בשלב זה או אחר. ההבדל הגדול ביננו הוא שסביר להניח ששמרתם מדגם קטן משפע ההדבקות, קופסאות קורנפלקס מצופות נייר קרפ, בקבוקי אקטימל מלאים גרעיני שעועית (רעשנים??? seriously???) ציורים ועבודות דבק חול שהזאטוטים הביאו מהגן. אצלי הם לא עברו את מפתן הבית! 

עם גדולצ'יק זה היה קל - הוא לא אהב לצייר, לא נמשך להדביק, לא צבע - רק התבונן והקשיב, ובכל פעם שבישלתי משהו הוא ישב על השיש, ערבב, קיפל, בחש, טעם, ואכל. ילד למופת! איך לומר - התעסק באומנות מתכלה....

גדולצ'יק בקטנותו. אומנות מתכלה בצבעי ידיים.

קטנצ'יק לעומתו סיבך את העניינים. יום יום חזר מהגן ( "קטנטנים בעמק"  הנפלא והממולץ ביותר) עם צ'ימידן מלא עבודות יצירה - בעיקר דפים עליהם מצוייר קו חלוש רועד מלווה בהסבר בכתב ידה של אילנה הגננת כגון "חיילי star-wars נלחמים בפינגווין הרשע." עם הציורים הסתדרתי בקלות דווקא - אחרי שני "וואו" ושלושה "מהמם" הייתי בטעות שוכחת אותם באוטו, ופעם ב- מעיפה הכל לפח (הכי טוב בתחנת דלק, או בבהמתנה לשטיפת המכונית - ככה משמידים ראיות). אם יצירה הצליחה להתגנב הבייתה היא קיבלה מקום של כבוד במוזיאון המקרר, ואחרי יומיים תערוכה - נו, אתם יודעים...

היו גם יצירות תלת מימדיות. קטסטרופה!  מהן היה קצת יותר קשה להפטר - על אחת במקרה דרכתי, אחרת התפרקה מעצמה, שלישית נתנה במתנה לסבא וסבתא, בקיצור קרמה רעה תקפה יצירות בביתנו...

אבל קטנצ'יק לא ויתר - כל פעם שראה אותי עם צבע ביד, ביקש לעזור, כל ניסור - צריך להזהר על ידיים קטנות שנדחפות, מקדחה - סיבה למסיבה. איפה המברג? אצל קטנצ'יק בחדר. זרקתי יצירות וקיבלתי תכשיט!

משום מה זה דווקא מצא חן בעיני - נעשה פרוייקטים ביחד - לא יצירות - פרוייקטים!  זה אפילו כיף- אם להודות על האמת. 

להלן דוגמא מהעת האחרונה: קטנצ'יק רצה לנסר ולצבוע, אז יצאנו לטייל ואספנו קרשים מכל מיני סוגים - גם כאלו עם מסמרים וזיזים.

עם פלייר שלפנו את המסמרים, בעזרת משייפת החלקנו זיזים, ועם המסור ניסרנו כל קרש לגודל רצוי.

על מגש גדול ערבב הילדון ורקח צבעים כראות עיניו, כל קרש בצבע אחר ואחרי שהצטברה ערימה מכובדת של קרשים בצבעים עליזים, החליט שנתלה אותם על הקיר!

טוב, קצת נבהלתי... אפילו ממש נבהלתי!
כדי להרויח זמן הצעתי שאולי נכתוב עליהם משהו. חינוכי, לא? אחרי הצעות כמו "קונג-פו פנדה" ספיידרמן" ו - "clone troopers" (קטנצי'ק) ו" אהבה, חמלה, שלום עולמי" (אני???) נצפתה נטיה ברורה לכיוון מילים קצרות יותר וכמעט כל יום ישב הילד בשמחה וכתב מילה שעלתה במוחו. עלו גם מילים כגון אלו:

אבל אותן הנחנו  בעדינות על הניאגרה. (ומי שמכיר את המשפחה שלי יודע שמילים כאלו מתקבלות  אצלנו בתשואות וברכות ו"הילד גאון, פשוט מחונן, אני אומרת לך..." וכל אורח שמבקר בשרותים יוצא עם נושא חדש לשיחה. רק גדולצ'יק ששייך לזן עדין ואצילי קצת מתבייש.)

את היתר תלינו, ולא בחדר.
לצד שער הבית עומד לו קיר בטון חשוף שמשווע למהפך. צבענו בטורקיז (נגד שדים ורוחות) ופרוייקט מילות הקרש שלנו יצא לדרך.

מידי פעם אנחנו תולים מילים חדשות, מוצאים עוד קרשים, הוספנו גם מסגרת שננטשה ברחוב. שיקום שכונות סטייל? אנחנו אוהבים...

אפילו הארוך נלכד (בעל כורחו) בשימחה ובוקר אחד ניקה, קרצף ותפעל את המזרקה הישנה שלנו.

נעדכן כשהקיר יתמלא.

קצרים - חלונות

משום מה אני נוטה לחשוב שאם לא סיימתי חדר מתחילתו ועד סופו, אין לי זכות להנפיק רשומה. איכשהו נדמה לי שזה לא הוגן להראות רק קיר אחד, רק פינה קטנה כשכל הבלגן נדחף לשניה לצד עלום של החדר, הרחק מעין המצלמה. אבל בעצם בימים אלו כשכל פיהוק מקבל דווח פייסבוקי, כל מחשבה תועה מתועדת לדראון עולם (במקום ללכת לאיבוד שמחה ומאושרת שאף אחד לא שמע אותה), בעצם למה לא?  

באמת למה לא? אז הנה מקבץ של דברים לא גמורים, פינות בחדר שאני עוד לא מעיזה לצלם בכללותו. מתוך ה"קצרים" האלו (שהם גם לא ארוכים - וגם נובעים מקצר מפריע) אפשר להבין את החיים בבית שכור.

נתחיל בזה שאני גרה בבית מקסים, גדול ומרווח! אני אוהבת אותו למרות שאינו שייך לי ומכיוון שאינו שלי את כל הדברים שמפריעים לי בו אני צריכה לשנות באופן יצירתי (בלי להזיז קירות, להחליף אריחים, להרים רצפות), או להחליט לא לראות (!!!) ומהי קבלה שלמה תוך התעלמות מחסרונות אם לא אהבה אמיתית? בעיני זוהי תמצית ההנאה מבית שכור!

הנה דוגמא: האדריכל שתכנן את הבית הושפע כנראה מסגנון הבניה האייכלרי בקליפורניה. אני מתה על בתי האייכלר - (Eichler homes) למעשה כמעט גרתי באחד בשהותינו בניכר ואילולא בריכת השחיה בחצר שהפחידה כל כך (דמיינו ילדים בני פחות מארבע בבית עם בריכת שחיה לא מגודרת!) הייתי יכולה לעשות V ברשימת הבתים הנחשקים שגרתי בהם. בתי האייכלר שנבנו בקליפורניה בשנות החמישים והשישים התאפיינו בקירות זכוכית גבוהים, חלונות תיקרתיים (skylight), פטיו, ובריכת שחיה. בביתי מופיעים כל המאפיינים פרט לאחרון... הבעיה היא שמזג האויר כאן מעט שונה ובית עשוי קירות זכוכית בישראל? מי צריך בריכה באמת, אנחנו שוחים בזיעה....
מה עושים?
בסלון למשל (בו יש חלון ע-צ-ו-ם מימדים, ארבעה חלונות נורמלים, שלישיית חלונות עליונים, ודלת זכוכית 1+4+3+1= המון!!) צמצמתי כמה שרק ניתן. תבינו - מראה ה- man cave, והבתים החשוכים האפלים דוחה בעיני, אני אוהבת אור ובהיר בעיניים, אבל לא בא לי להתהלך במשקפי שמש בבית.... את שלישיית החלונות העליונים שאורם מכה ברובצי הספות והכורסאות אחר הצהריים ציפיתי במפת שעוונית חמודה שמעולם לא מצאתי לה שימוש:

מפה, דבק דו-צדדי, והבעיה נפתרה. אה כן, גם טיפסתי על סולם 4 מטר עד קצהו.... פרט שולי....

כך נראית ההשתקפות על הקיר בשעות אחר הצהריים

וכך נראה החלון בשעות הבוקר

ואם תהיתם איך בדיוק תלויה המנורה, אז התמונה הבאה תבהיר (ושוב תודה לאבא על הפתרונות המדהימים, על הראש היצירתי, וידי הזהב!)

כבל ארוך אלכסוני ושני תופסנים תעשייתיים 

(הערה: לא הייתי בוחרת את המנורה הזו היום משום שהיא כל כך ידועה וצועקת "איקאה" מכל פרח וכפתור, אבל זה מה שקניתי מזמן וזה מה יש - לקח: קנו באיקאה דברים שימושיים ולא דגמים יצירתיים פופולרים שמעידים ההיפך הגמור על מי שרכש אותם....)

עם החלון הבא התמודדתי מיד עם הכניסה לבית.

לא אהבתי את העובדה שהחלון צמוד לדלת ואת חוסר הסמטריה שנוצר עם מיקום שולחן האוכל. הפתרון במקרה הזה הוכיח עצמו שימושי מאוד גם אם לא מקצועי.

קניתי דיקט צבעתי בצבע שחור (אם משייפים מספיק פעמים בין שכבה לשכבה - ממש לא צריך צבע גיר) וכיסיתי את החלון כך ששולחן האוכל יעמוד בדיוק במרכז הדיקט וייצור מראה סימטרי ככל האפשר.

הנה כך:

טוב, גם סידרתי קצת ....

הוספתי מדף ישן שגם תוחם את הלוח וגם מוכיח עצמו שימושי מידי ארוחה. ואם מישהו מתלונן על פירורי גיר יחד עם המלח, נו, באמת... בגיר יש סידן!

צמד המלחיות

המפיות איך לא? מ urban outfitters 

עם זה אני יכולה לחיות.
יתר החלונות קיבלו וילון פשוט. תסכימו איתי שארבעה חלונות בחדר זה די והותר, לא?

דלת היציאה לגינה קיבלה טיפול כליבה. טיפול מה? תשאלו. כליבה! אתם רציניים? לא יודעים מה זו כליבה?
גם אני חשבתי שזו מין קללה נקיה כזו, אבל יצא שטעיתי.
כליבה - החליט ויקימילון היא "מכשיר המורכב ממסגרת עץ או מתכת שאליה מחובר בורג. המכשיר נועד להידוק קרשים למשטחים לצורך ייצובם."
לא רק ויקי, גם אבא שלי ידע מה זה והתגבר על הנישה החד צידית בקיר הסמוך לדלת היציאה בעזרתה. הנה כך:

ועד הקצר הבא...