כל הדברים היפים: diabetes

In December our son was diagnosed with type 1 diabetes. In Medical terms it is a situation where the insulin producing beta cells of the pancreas cease to function. In plain English it is "Houston - we have a problem."
After a long month of studying all these medical terms, comforting our son, comforting our parents, comforting ourselves... we realized we are just fine! Our son is still the happy child he always was, in fact he's even happier now that he is not losing so much weight, and isn't constantly hungry. He is back to his everyday routine and doesn't even think of his diabetes as a disease - for him it's a manageable situation.
So, to help him with this optimistic view and to accommodate to the new situation we remodeled his room. Nothing major, just a few shelves and a symbolic maze on the wall. Below you can see the how-to:

דצמבר הוא חודש מיותר מבחינתי. הבלוגוספירה העיצובית מוכת צונמי כריסטמסי טובעני - עצי אשוח מושלגים, גרבי לבד עצומי מימדים, שולחנות חג ערוכים למשעי וסנטות שיכורים מתערבבים בבליל אריזות מתנה, סוודרים נגועי איילים, וקישוטי אורות זולים. בשהות בארצות הברית עוד היה לכך נופך חביב ופולקלוריסטי עת שוטטנו ברחובות המוארים לסתותינו שמוטות בפליאה אל מול חצרות שכנים שהוד שגעונם נגלה לנו במלוא הדרו המנצנץ, אולם כאן בארצנו הקטנה הטרוף הוא רק טרוף... אפילו עם חנוכה אני בקושי מתמודדת ונרות החג נדלקו אצלנו באדיקות ערב ערב רק כדי לשמוע את קטנצ'יק צווח מלוא גרונו "איירון - מן" במקום "א-אמן"...

הוא שאמרתי, דצמבר - חודש מיותר. ועל דצמבר השנה הייתי בהחלט מוותרת. חשד קל שהלך והתעצם הביא את הארוך ואותי למיון ילדים מלווים בגדולצ'יק שלנו שכחש לאחרונה לכדי חוט ארוך ודקיק - חלוש וחיוור כדמות יוסל ברגנרית טיפוסית. "יש לכם ילד מתוק" העיר הרופא תוך בדיקת דגימות הדם של הילדון, "איזו חדות אבחנה" השבנו בגאווה ושמץ זלזול כאילו "דה," אבל הרופא כבר הרצין והסביר באריכות שלגדולצ'יק שלנו סוכרת נעורים. כשיצא מן החדר האינפוזיה הוסיפה לטפטף, השעון הוסיף לתקתק וגדולצ'יק נותר ישוב על המיטה הגדולה, לבוש חולצת בית ספר, מביט בנו בעיניים ירוקות משתאות.

חודש עבר. חודש דצמבר שלא נגמר. אישפוז, זריקות אינסולין, רישומים, בדיקות דם תכופות, מעקבי רמות סוכר, הלם, אלם, הומור שחור,ושימוש מופרז בבלוטת יותרת הדמע.

חודש עבר וצוות המטפלים הנפלא בבית החולים שניידר מדריך אותנו בסבלנות בנבכי מחלת הסוכרת, מכין אותנו לחיים אחרים, ועוזר לנו לחזור לשגרה הכרחית. גדולצ'יק שתמיד רואה את הטוב בכל מצב מדווח על שיפור משמעותי ברמת הארוחות המוגשות לו שש (!!!) פעמים ביום, חוגג את מעברו לבית הספר הדמוקרטי הקרוב לביתנו (אין תלבושת אחידה - וחוש הסטייל החבוי בו מתעורר לחיים צבעוניים וחתיכיים) וחוזר לחוג הכדורעף האהוב עליו.

חודש עבר ואני מבשלת יום יום כל היום. בשלנית בינונית אנוכי ואין הנחתום מעיד על עיסתו (יעידו זאת כל היושבים אל שולחני...) וחודש של בישול בלתי פוסק, חודש של בשרים בכל צורה אפשרית, סלטים טריים ואקזוטיים, ותוספות למכביר, נדמה לי כנצח. נצח דצמברי של עיון באתרי חיים כהן למיניהם ועוד אוי ויי דומים. כדי לנוח מן הפעילות האנטי תרפויטית ומשמינה בעליל הזו - אני פונה לעיצוב. הפעם חדרו של גדולצ'יק על הפרק. מי אמר שסוכרת צריכה להיות מכוערת?

סגנון מינימליסטי יש לבני, וגם חדר קטון. מיטה, ארון, ספסל וכיסא. למרחב הזה נכנסת גם הסוכרת - מינימליסטית ואוורירית. כדי להמנע ממראה בית חולימי רפואי, גדולצ'יק מבקש אלמנט עיצובי בקיר מעל מיטתו ולאחר לבטים אנחנו מגיעים להחלטה:

לוקחים גליל מסקינג טייפ

Use a painter's tape to trace the maze

עוברים על שוליו בעיפרון

Trace with pencil

ככה זה נראה לאחר שמסירים את הטייפ

אפשר לתחום מיד באמצעות מכחול וצבע. מפאת חוסר בטחון העדפתי עיפרון, אבל צבע מקצר תהליכים...

This is how the maze looks once paint is added to the tracing

גדולצ'יק בחר גוון ירוק צהבהב וצבענו בשכבה דקה ביותר לשמירת מראה אוורירי ושקוף

Paint the inside with a color of your choice

מוסיפים כיתוב

Add a starting point sign

ומה יצא?

מבוך

And the maze is done!

יכולתי ללהג באריכות על משמעותו הסמבולית של המבוך בשלב זה בחייו של גדולצ'יק. חירטוטי "אנה אפנה" ו"מבוי סתום" ודאי היו עולים בדיון סנטימנטלי מיותר זה, אבל האמת הבנאלית היא שקטנצ'יק ששקע בחוברת העבודה שלו "מבוכים לקטנטנים" היה ההשראה לקיר הנ"ל, והמבוך הוא העתק לא ממש מדויק של הדף האחרון בחוברת - גולת הכותרת בה הארנב מחפש את הגזר. הימצאהו?

וכך נראה החדר בכללותו