What to do with an old computer screen. No instructions needed. Have fun!
משפחתי המורחבת מוגדרת בשלושה מאפיינים עיקריים. הראשון - לא נעים להודות, חרשות. כן אנחנו חרשים! באמצע שיחה איתנו פתאום תרגישו שמשהו כאן לא זורם, שהתשובה שענינו ״כן היא מתה לפני שנה״ לא ממש תואמת את השאלה ששאלתם ״מצאת מקום חניה?״. אם תצאו איתנו לפאב או הופעה, דיסקוטק או פסטיגל תגלו שאנחנו נורא שקטים, מחייכים בבישנות, מהנהנים כמו העז של yellow, קצת מכונסים וחסרי ביטחון, ככה אנחנו נראים כשוויתרנו מראש על שימוש באזניים... הבעיה העיקרית בנוגע לכובד השמיעה שלנו היא התכונה המאפיינת השניה - האהבה למוסיקה. אם נעשה פעם מפגש גורף של כל ענפי המשפחה על כלי הנגינה שלהם, נמלא אצטדיון גדול (ואנחנו משפחה קטנה) פסנתר, נבל, קלרינט, בס, תופים, גיטרה, כינור, צ׳לו, טובה, אקורדיון, תזמורת שלמה. ומי שלא מנגן - שר. שמעתם פעם זמר חרש?? יש ביננו אפילו מכוון פסנתרים (מזל שזה רק תחביב). המאפיין השלישי - נושא הרשומה הנוכחית - הוא האהבה לבעלי חיים. למען הסדר הטוב אודה כי עלי פסחה התכונה הזו. היו ימים בהם השתייכתי לקבוצה המשפחתית ופעם אפילו עזבתי, זועמת ומתגרדת, את הבית שחלקתי עם הארוך כי העיז להציע שאולי היצור המדובלל נגוע הסקאביאס שאימצנו בצער בעלי חיים לא יישן איתנו במיטה... אבל אחרי שנולד גדולצ׳יק הכל השתנה.
אצלי! אצל אמא שלי לדוגמא, זה לא קרה. אמי היקרה שהייתה צריכה להיות וטרינרית ומשום מה הפכה לחוקרת לשון ופרופסור למשהו (זה ארוך מכדי לפרט), מאמצת חיות סדרתית, ועונה על כל הקריטריונים של cat lady, גם אלו הפחות מחמיאים. בחצר ילדותי מתהלכים להם צבים (בשם צביקה וצביה, איך לא?) עשרות חתולים, כלב טרייר שחרחר עם תסביך נטישה, תוכים שמעיפים גולגלך מראשי הברושים, ולעיתים ציפור פצועה, כמו טוויטי העורב. כולם מקבלים אוכל בשפע, תרופות על פי צורך, ובעיקר אהבה. צביקה הצב, מסתבר הולך אחרי אמא שלי לכל מקום ופעם אפילו שמענו אותו שר... (טוב, אבל אנחנו חרשים, אז אולי זה היה דוד השכן).לפחות פעם בשנה רועת החתולים הקטנה, הלא היא אמי, נופשת לה בחו״ל ובטרם תצא לה עם אבי לטיול הקבוע (משהו בין שבועיים לארבעה שבועות) היא ממטירה על ילדיה חתולים וכלבים לרוב, כל אחד עם הוראות הפעלה מזון ותרופות. אני ואחי הקטן, רועי קיבלנו משמורת משותפת על בוקי הכלבלב. ימי חול אצל רועי וקרן אישתו, שביתם הקט מלא בארנבים, חתולים עוורים (ריי וסטיבי, הפורטים עלי גיטר! בחיי), וכלב, ובסופי שבוע אצלי בכפר סבא.מכיוון שלהתווכח עם אמי זה לא כדאי - הנהנתי ועשיתי עצמי מקשיבה לכל הוראות מתן התרופות ללב החלש של הכלבון, סוגי המזון היבש הרטוב והלח שהוא אוכל ועוד איחסים כאלו, והסעתי אותם לשדה התעופה, ובעוד הם חורשים את ארופה בקראוון, התחיל בוקי את חופשתו אצל רועי בעיר הגדולה תל אביב. כשהגעתי, לאחר כמה ימים, מלווה בשני בניי להחזיר את בוקי לביתו, נזכרתי בפרט קטן אך משמעותי: בוקי הוא אמנם כלבון חמוד להפליא אך גם היצור הכי מסריח עלי אדמות!! באוטו, בדרך לכפר סבא, חלונות פתוחים לרווחה, ילדיי מייללים בגועל, ואני מתחננת לפניהם שמישהו יפליץ כבר להפיג את הצחנה, נפל לי האסימון! למה יצאנו חרשים ולא תתרנים למה? וכך עברו ימינו באדי סרחון, איסוף מוקשים מהדשא וטיולי בוקר וערב ארוכים במיוחד.
אולם בזאת לא נסתיימו תלאותי. יום אחד כשהגעתי להשקות את גינת הוריי, דלגתי לי בעליצות מעל קרץ החתול האסופי, קרץ התעלם באנטיפתיות, "סנוב" פלטתי "משחק אותה קשוח...פעם היית מת לטיפת תשומת לב." שניה אחר כך הכתה בי האירוניה... קרץ לא מת לצומי, הוא פשוט מת! זו לא קשיחות - זו צפידת מוות..
בבעתה ברחתי מזירת הארוע, וכשחזרו לי העשתונות שבתי מצויידת בטוריה ובטוני סופרנו (הלא הוא הארוך- שמגלה קור רוח מפחיד ברגעים כאלו) וקרץ - נפוח, ונוקשה, נעטף בחלוק ישן ונקבר בשדה בקבר לא מסומן.
מידי יום התקשרה אמי לבדוק מה שלום החיות שלה. מי קיבל אנטיביוטיקה? למי יש בעיות נשימה? מה שלום הלב של בוקי? הוא ממשיך לצלוע? ובין היתר התעניינה גם בנו...אז אחרי שמת לה חתול on my watch, והצליעה של בוקי החריפה (דלקת פרקים, קבע הוטרינר, כן, אפילו שם הייתי), ואחרי שהתרגלתי לצחנת הריקבון, הבנתי שדרך הכפרה היחידה שנותרה לי היא חנפנות.וככה אני מתחנפת:
![]() |
מני מותק |
תהליך העבודה על המסכים הישנים האלו שימח מאוד את קטנצ'יק שגילה כי לוח האם ולוח הלגו משעשעים באותה מידה....
גם פנים המקלדת מגניב |
ליבה השבור לרסיסים של אימי, אומץ הכלב פרנקלין המתוק, בשבת אימוץ של כפר סבא ורעננה אוהבות חיות