רישמי ביקור בסטודיו

לפעמים האגו חזק מהאומנות. באתי להנות - לא להתעמת ולכן הרשומה הוסרה מהבלוג. חבל.

Nomi Melul-Ohad

My childhood and life long friend Nomi Melul Ohad is an amazing artist and an incredible person. Her work varies from collages to huge wall paintings, from decorative brooches to historic family albums, illustrating books and community work. We spent a enjoyable morning in her beautiful studio and here's a taste of her talent:

מכירים את חברויות כורח האנרציה? אותם קשרים עם אנשים שלא ממש הייתם בוחרים, אבל החיים בחרו בשבילכם? הייתם שכנים בילדות, הלכתם לאותו בית ספר, התגייסתם ביחד, למדתם במחלקות סמוכות באוניברסיטה וכן הלאה. סביר להניח שבאיזושהי נקודה בחיים (בדרך כלל סביבות גיל 40...) הכרתם והודיתם בחוסר ההתאמה ובין אם אווררתם את היחסים ובין אם לא, רגע ההבנה הוא נקודת מפנה.

רגע ההארה שלי עם נומי הבהיר שלפעמים הבחירות של גיל 4 מדויקות ונכונות בדיוק כמו בגיל 40! את נומי הייתי בוחרת שוב ושוב ושוב בכל שלב בחיים. מגן אורנה ועד היום אנחנו יחד. לפעמים מאוד ביחד ולפעמים רק קצת - אבל בחברויות טובות כידוע המינון לא קובע. מה שכן קובע זה ...

שתמיד אחרי שאנחנו נפגשות נותרים לנו 1000 נושאים למפגש הבא
שיש לנו שפה משלנו עם מושגים שזר לא יבין
שלמרות השנים והגרביטציה כשאנחנו מסתכלות אחת על השניה אנחנו רואות את הילדות שהיינו
שלא הצלחנו להתרגל לשמות המשפחה החדשים של כל אחת
שאין לנו שום צורך "לשמור על קשר" זה פשוט קורה
שאנחנו אוהבות אחת את השניה אהבה גדולה ונטולת רכושנות ובכל זאת...

היא נומי שלי. הילדה הקטנה שלא ציירה בגן - כי חיכתה לרגע המתאים, ששתקה בשיעורים - כי לא היה לה כוח לפיטפוטים, שבדרך הארוכה הבייתה מבית הספר קטפה איתי מנדרינות מחצרות שכנים, ואחר כך ישובות על שפת המדרכה מעיפות קליפות לכל עבר ("עוד מליון שנה זה יהיה נפט" הרגיעה אותי תמיד) צחקנו, חלמנו, רבנו (נו טוב, אני רבתי, נומי חיכתה שזה יעבור לי...) והדאגנו את ההורים באיחורים תכופים.

ולמה אני מקשקשת על חברות ונוסטלגיה בבלוג עיצוב תשאלו? אז זהו, שכשנומי מצאה את הרגע המתאים לצייר - קצת אחרי הגן... היא ציירה וציירה וציירה וממשיכה לצייר עד היום. הציורים שלה נראים ככה:

אז עכשיו אפשר להמשיך לדבר על נומי??? ולמי שמתעניין, כן! גם את תיבות הדואר נומי הכינה. אספה את הזבל, זיהתה את הפוטנציאל ושיפצה, וצבעה, ומירקה, ו- voila.

הכשרון הנפלא הזה של נומי טבוע בגנים של משפחת מלול. עם אבא ליאון - צייר נפלא, אח (ג'קי) שף מחונן, ואחיות (מימי ואלינה) מדהימות ויצירתיות שתקצר היריעה מלתאר את כשרונן, נומי - הצעירה בחבורה - היא היחידה שבאופן מודע בחרה באומנות כדרך חיים. אחרי אינסוף תערוכות, ארועי תרבות ואומנות, עשייה חברתית, חשיפה תקשורתית, איור ספרים, ותרומות למכביר, גיבשה נומי  סגנון ברור וחתימה אישית בכל ציור ופרוייקט. עבודותיה עשויות רבדי עץ המעניקים עומק מכל זוית התבוננות ומספקים רבדי פרשנות שונים. תמונות תמימות למראה, ילדותיות וברורות מקבלות נופך דרמטי חשוך באמצעות טכניקה זו, והמתבונן ביצירה המודע לקיטץ' שמולו מבין בו זמנית את תודעת הקיטץ' עצמה.

עשייה קהילתית (קירות בלב השרון)

הסטודיו של נומי - מעוזה הפרטי והבלעדי - הופך בימים אלו להיות ידידותי למבקרים,  וגם סתם אנשים (ולא רק כאלו שקילפו איתה קלמנטינות מגיל אפס) מוזמנים לבקר. אז אם אתם רוצים חוויה בלתי נשכחת של צבעים וטקסטורות, יצירות אומנות גדולות וקטנות, שמחות ועצובות, סיכות מתוקות מעץ ומלבד, ואלבומים אישיים שכמותם לא דמיינתם אתם מוזמנים לבקר. נומי הדומה דמיון רב ליצירותיה תקבל את פניכם ותזכו להכיר חברה נהדרת, אומנית מופלאה, ואישיות יפיפיה.....

הנה לכם טעימה מהסטודיו

כניסה

הקומפוזיציה שנוצרה בצילום נורא יפה בעיני כי הדמות הגדולה מזכירה מאוד את נומי, והקטנה את אמא שלה, מרי.

יציאה

וכל הטוב שביניהם

את התמונה הקטנה במרכז נומי ציירה על פי ספרה של דבורה עומר "דפי תמר." גם ספר נפלא (ארבעה ספרים ליתר דיוק) וגם התמונה האהובה עלי בכל העולם.

"נשים קטנות" על פי לואיזה מיי אלקוט. השימוש בתיבה הישנה להמחשת הספר מעצים את החוויה. כמו בעולם אגדות קסום פתיחת התיבה מהווה כניסה לעולם אחר, שונה, של נשים קטנות בכל המובנים.

הסטודיו משתנה חדשות לבקרים, תמיד אפשר למצוא תמונות ממתינות לאריזה ומשלוח

לצד תמונות שנומי לא מסוגלת להפרד מהן

צבעוניות עליזה

ליד קדרות הכלה ההננטשת

ועל הכל מנצחת נומי. זוהי ממלכתה, התמונות, הסיכות, הקולז'ים, התקפי הסדר, והבלגן הקבוע - הכל שלה.

ניסיתי לצלם אותה בעבודה, אבל היא כל הזמן זזה, מציירת, מתקנת, מנגרת, צובעת, מדביקה, ורק כשהיא חותמת על העבודות שלה, היא קצת פחות תזזיתית, אז צילמתי...

אלו סיכות עץ מקסימות

ולגוון נומי גם מכינה סיכות לבד שפשוט אי אפשר להתאפק מלקטוף זר הבייתה....

אני בחרתי בפרח אדום, פרח כתום, ופרח צהוב

כיף!!!!
איך משיגים את נומי?
אז ככה:
להזמנת קולז'ים משפחתיים - צרו קשר דרך האתר

לתיאום ביקור - אימייל יהיה נחמד
ואם אתם סתם רוצים להתרשם מפרוייקטים נוספים שנומי מעורבת בהם, תציעו לה חברות, תכנסו לאתר הזה
או תתקשרו אליה (טלפון באתר)

Family Room

בין כל הדברים שלמדתי על בתים אמריקאים קיבל חדר המשפחה מקום של כבוד. בישראל כמעט אף פעם לא רואים חדר משפחה - יש סלון, ולעיתים חדר משחקים, אבל חדר פתוח (ללא דלתות) המיועד למשחק, צפיה בטלויזיה, קריאה, וסתם רביצה, לא מקובל בארצנו הקטנה, וחבל. אם יום אחד אבנה את בית חלומותיי, חדר משפחה יהיה החדר הראשון שאתכנן. ברוב הבתים האמריקאים חדר המשפחה ממוקם במקום מרכזי, הוא מרווח מאוד ומהווה את לב ליבו של הבית. כך גם בביתי הפיצפון. גדולצ'יק וקטנצ'יק כמעט לא נמצאים בחדרים שלהם ומבלים את רוב זמנם בחדר המשפחה. חברים המגיעים לביקור מצטרפים למשחק בחדר, אורחי משפחה מתרווחים על הספה הקטנטונת, ואפילו הארוך ואני מוצאים את עצמנו ישובים שם לאחר יום מייגע, לשתיית תה ושיחה. על השאלה מדוע בישראל לא מקובל חדר שכזה אין לי תשובה ואשמח לשמוע הסברים ורעיונות. לעת עתה פשוט אתענג לי על החדר הנוכחי, אתם מוזמנים להצטרף...

Almost all American homes have family rooms. I wonder if it's an American invention, as in Israel it is not that common. We Israelis, have grand living rooms, occasional play rooms, but rarely do you find a house that has a family room. I have to admit I never thought I needed a family room, until I had one. Now I cannot imagine living in a home that doesn't... Here are some photos of my family room:







my kids' toys, costumes and games are neatly organized in boxes and shelves.
My dad built those shelves when he came to visit. Thanks, Aba.



After battle, all swords return to their place! The flower painting was done by the artist Nomi Melul Ohad

Visit her website at http://www.nomimo.com/









The canopy was added for coziness



Headboard  with the opening sentence of many stories I used to tell my kids

"Once upon a time there were two kids: little big guy and little little guy..."








Work station - Lego and drawing - the chairs were built almost 70 years ago by my grandfather



TV and chest of drawers

The pictures on the wall are actually very old
game boards, from back in the days when you could buy
Beer Sheva and Gaza together in a game of monopoly...

 





This is a lab drawer unit, painted and distressed. Bought in a second hand store







display shelf - lego, lego and then some more lego






קירות - Walls

הסתובבתי לי בבית מתבוננת במבט חדש, ופתאום גיליתי שאני אף פעם לא תולה תמונות על הקיר. סתם תמונות ממסוגרות. מסתבר שאני מעדיפה להניח אותן על משהו (אדן חלון, תיבה, שידה, או מדף) ולהפוך אותן לחלק מהעיצוב הכולל.

There are so many ways to display pictures and paintings. They don't necessarily have to be framed and hung on the wall. Take a look around my home to see other ways of using pictures as decor, as well as other options of wall art.





תמונה של אמי בילדותה סמוכה לתמונת העיר טאלין, בה גדל סבי

   

אולי זה קשור לעובדה שאני חיה כל כך הרבה שנים בבתים שכורים, אבל דווקא כאן בקליפורניה עם הקירות הדקיקים שאפילו סיכת שעם חודרת, הכי הגיוני לתלות מבלי לדאוג לחורים בקיר, ובכל זאת את תמונות הכלבים החמודים שלי שהבאתי מנורבגיה שוב הנחתי על שידה בחדר המשחקים

אפילו את תמונותיה של סבתא לא תליתי

 



בתמונה האחורית סבתא רות עם אחותה ריטה ברצף תמונות מרתק

  

אולי אני פשוט לא אוהבת תמונות תלויות.



רוב הדברים על הקירות אצלי בבית לא עונים על ההגדרה של תמונות. לרוב, מדובר בקיר שעוטר בדרך אחרת. הנה מספר דוגמאות:

על קיר הלבנים של האח שלנו (לא ברור לי מדוע יש אח בארץ שאולי יום אחד בשנה יש צורך להדליק אותו) הדבקתי ציטוט עובדה: בשמונים ושניים אחוזים מחדרי המגורים האמריקאיים יש תמונת נוף. ומכיוון שאני לא אמריקאית, ההמשך ברור...

תליית פריטים על הקיר עדיפה בעיני מתמונה ממוסגרת. את הפרחים הללו קניתי במוזאון לאומנות בסן פרנסיסקו. עליזים ומוארים, וכן, ניתן לצבוע אותם בשלל צבעים.



את קיר ארונות המטבח שלי הפכתי ללוח. גם יעיל (רשימות קניות, טלפונים חשובים ועוד) וגם לוח ציור לילדים.

ליד הלוח חיברתי לקיר שתי קופסאות, לגירים ולספוג.

אני מאוד אוהבת דקאלים wall decals וצריכה להכריח את עצמי לא להסחף איתם. בפינת האוכל על קיר נמוך שמסתיים במעקה מכוער (שבעל הבית חושב שהוא יפה) הדקאל מושך את העין למטה במקום לעמודי המעקה, ומשקיט ולו במעט את הצרימה האסטתית.

אז מה העניין עם תליית תמונות? עדיין לא ברור.
אולי זה לא משנה...