בור ועם הספר

בשבילי ספר זה התרגשות. דפים פריכים, ניחוח דפוס (מפעם), תנוחת שכיבה נוחה שתאפשר קריאה עד אמצע הלילה, תיק פעור במושב לצידי ומתוכו מבצבץ ספר שיעזור להעביר את רגעי ההמתנה לילדיי שהתפזרו להם בחוגים שונים ומסגרות, שניצלים שרופים כי הפכתי עמוד במקום חזה עוף. החוויה הפיזית של דפדוף בספר חדש כל כך עוצמתית בעיני שלמותר לציין שאת כל תחליפיו  האלקטרונים למיניהם אני פוטרת בבוז יהיר שמשווה לי ולו לרגע נופך אינטלקטואלי.

מבט לסלון מפינת האוכל

שמיכת קרושה שמצאתי בגראז' סייל בסן פרנסיסקו והספה היא (חיקוי) של  Le Corbusier 

בכיתה ב' כבר הייתי תולעת ספרים, וספר היה המתנה המועדפת בכל הזדמנות. ההנאה הגדולה ביותר הייתה קריאת מספר ספרים במקביל כך שרגע ההרדמות מיזג את עלילות כל הספרים לכדי מרקם הזוי, קסום וצהבהב מאורה של מנורת הקריאה. בבית הספר חיכיתי לשיעורי ספרות ופה ושם פגשתי מורים ומכרים שהדריכו, הפנו, יעצו והלהיטו את היצר שבער ממילא. בתיכון הייתה לי הזכות להיות תלמידה של מינה שטייניץ (אמא של כן, כן, האוצר לשעבר)  שלימדה אותי להיות בררנית, פחות תמימה ויותר ביקורתית, ויחד עם זאת עוררה בנועזות שלה  התלהבות וסקרנות שלא חוויתי מעולם. כשמינה דיברה על מקבת - שייקספיר הקשיב...

שבוע הספר, העידן הדיגיטלי ו"ארבע במאה"  (שלוש ב 99,  1+2) הפכו לאחרונה אפיטומיזציה של תופעת הפיחות בספרות והזלזול במילה הכתובה. אבל בשבילי, חובבת מבצעים שטחית שכמוני, אלו יריות פתיחה לבולמוס רכישות תאוותני. חמושה במנטרה עליה גדלתי "ספר זה נכס" ובידיים מזיעות ואדומות ממאמץ (שכחתי שיש עוד מנטרה "ספר זה כבד"), ערמתי שורות כפולות של ספרים על מדפים עמוסים לעייפה.

וכאן העלילה מסתעפת. אהבת הקריאה שלי עומדת בניגוד מוחלט לתחושתם של ילדיי לגבי אותה פעולה. גדולצ'יק מסתתר מאחורי דיסלקציה, וקטנצ'יק מסרב לקרוא בכזו נחישות שרק שוחד (אודה ואבוש!!! מאוד אבוש!!) מקרב אותו אל מדף הספרים. בנים גידלתי.... ולא שלא ניסיתי. ריטואל ההשכבה אצלנו  (כל ילד בתקופתו)  כלל הקראה של לא פחות מארבעה ספרי ילדים על בסיס לילי. לרגלי מיטת תינוקות, בקבוק מים לצידי להרגיע גרון ניחר, הקראתי את עצמי לדעת, ועוד השארתי מקום לשאלות... לשווא. כשם שהייתי מחוברת לספרים בילדותי התחברו גדולצ'יק וקטנצ'יק למכשירים אלקטרוניים נוטפי ציוצים ויריות ואני נדמתי.

נסיון אחרון עם גדולצ'יק:

זהו המדפון הנעלם של umbra (אפשר להשיג בישראל דרך רשת "סוהו")  

נכשל! 

אני מתמקדת בעצמי ובעצמי בלבד! 

תסכימו איתי שהמקום האידאלי לקריאה הוא המיטה בחדר השינה. אבל יצירת פינת קריאה אישית קצת בעייתית אצלנו. חדר קטן עם מיטה ענקית המאפשרת רק שידת צד אחת, עליה השתלט איש אחד ארוך מאוד (שקורא קיצור תולדות האנושות, ותורת המשחקים ועוד כל מיני ספרים שאני צולחת עד עמוד 27).

אה, וגם שקשוקה שתיים ושלוש  כשקטנצ'יק מצטרף

 נדחקתי לקיר. תרתי משמע. ומהקיר יבוא עזרי. פתרון פשוט ויעיל עד מאוד. בלי מדפים נעלמים ופלאים טכנולוגים. קולב, ספר, מיטה.

ולסיום, כדי שלא תחשבו שספרים הם רק בשביל לקרוא, הנה עוד שימוש נפוץ שאני עושה איתם. "פנקס שרות" לדוגמא קיבל שימוש נפלא. בדרך כלל ספרי צבא (ועוד בשני כרכים) לא מעודדים קריאה, לפחות לא אצלי, אבל הם מעולים בהסתרת כבלים ושקעים מכוערים. הנה כך:

חוץ משלושת הספרים התחתונים יתר הספרים נקראו במהירות זו או אחרת על פי ההתלהבות. מומלץ להתרחק ככל האפשר מהספר הנוראי "בית ספר ליופי של קאבול" וגם hope in a jar לא שוס גדול...
רואים את עיני הממיר מציצות במבט תמה? שלושה שקעים ו100 נורות מוסתרות על ידי שתי הערמות הללו..

ותודה לעפרה שהמריצה אותי בעדינות לכתוב...